האם מותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד היה לשווא?

ברוך ה', צה"ל שלנו חזק, צה"ל שלנו חכם. וכאנשי תורה אנו יודעים לומר: צה"ל אפילו קדוש, משום שהוא עוסק במצוות ירושת הארץ והגנה על העם, ומכאן אהבת העם העצומה לצה"ל וחייליו. דווקא משום כך, האירוע בו נרצח לוחם הימ"ס בראל שמואלי הי"ד בידי מחבל חמאס מטווח אפס בסמוך למפקד החטיבה שפיקד עליו, זיעזע את אמות הסיפים והרתיח את הדם.

פעם ישבתי עם קצין בכיר שהאיר את עיניי באמירה חשובה: "כפי שצריך לעשות  אחרי כשלון (ורצוי גם אחרי הצלחה) תחקיר מבצעי, כך צריך לעשות, במקביל, תחקיר ערכי". המוסר והערכים הם אלה שמובילים את האדם לטב ולמוטב. אירוע הירצחו של בראל הי"ד הוא כשלון מבצעי אבל הרבה קודם כשלון ערכי. מצער מאוד שבכירים בצה"ל, צבא שמסוגל ב"ה להשמיד את כוחות החמאס לו רק ירצה מסתמכים על "כוחות ריסון" של ארגון רצחני זה, כפי שנכתב בתחקיר שהופץ.

אנו בארגון 'תורת לחימה' מתרכזים בסוגיית הזהות והערכים בצה"ל ומערכת הביטחון וסוברים שסוגיה זו היא השורש. כבר הוכחנו במספר פרסומים כי האפשרות של מחבלים להתקרב עד הגדר היא תוצר חמור של הוראות הפתיחה באש ומוסר מעוות שנוצרו בעיקר בעשור האחרון (קודם לכן כל אויב שחרג טווח של 300 מ' ספג ירי).

כך, היעדר לקיחת האחריות, אי חיסול המחבל שזהותו ידועה למודיעין המעולה של ישראל, אי תיקון אמיתי של הוראות הפתיחה באש, ויחסי הציבור של דובר צה"ל באירוע - משקפים שבר ערכי יסודי ופגיעה באמון הציבור. הדבר עולה בדם ובסכנה של ממש לביטחון ישראל.

ומה הפתרון? אין פתרון קסם. אך ודאי שצה"ל זקוק לסיוע ציבורי. רוח העם בריאה, והגיע הזמן לערות מרוח ישראל ולהשפיע על הכיוון אליו הולך צבא העם.

כשפגשתי את אימו של בראל הי"ד במסגרת "צעדת האימהות" (פרויקט של ארגון תורת לחימה אליו כל הורה של חייל מוזמן להצטרף), שוחחנו על השאלה, האם הירצחו של בראל הי"ד היה לשווא? על פניו, התשובה הכואבת היא "כן". משום שמותו המיותר נבע מכשלון ערכי עמוק, ולא כהכרח לחימה בה בטבע העולם נופלים לוחמים.

אך צבא איננו מכונה, הוא משקף את תודעת העם עליו הוא מגן, ומבצע את המוטל עליו מצד הממשלה. צריך להשפיע על הממשלה (ובמקרה הנוכחי רצוי להחליף אותה), אך צריך גם להשפיע על רוח הצבא. צה"ל צריך לנתק את עצמו ממגדלי שן פוסט-מודרניים מנותקים ולהתחבר לעם. בראל הי"ד נפל בגלל החולשות הבלתי נסבלות שקיימות בתוכנו. אם נפעל לתיקון – מותו, אולי, לא יהיה לשווא.