צמרת צה"ל בע"מ: כשהמוסר הופך לחוזה משפטי
בשקט בשקט, מתחת לרדאר הציבורי, עוברת צמרת צה"ל תהליך של "משפטיזציה מוסרית". התהליך הפך לאחרונה לפרקטיקה של ממש: החתמת מפקדי גדודים על טפסי התחייבות שלא לבזוז, והחתמת מילואימניקים על הצהרות להימנע מהטרדה מינית כתנאי לכניסה לשירות. אז מה בעצם הבעיה?
הרב אביעד גדות כ' אייר תשפ"ו
בשקט בשקט, מתחת לרדאר הציבורי, עוברת צמרת צה"ל תהליך של "משפטיזציה מוסרית". התהליך הפך לאחרונה לפרקטיקה של ממש: החתמת מפקדי גדודים על טפסי התחייבות שלא לבזוז, והחתמת מילואימניקים על הצהרות להימנע מהטרדה מינית כתנאי לכניסה לשירות. על פניו, מי יכול להתנגד למלחמה בביזה או בהטרדות? אלא שהבעיה אינה במטרה, אלא בשיטה, והשיטה הזו חושפת משבר עמוק ברוח המפקד ובאמון הבסיסי שבין הצבא ללוחמיו - יחס המפקד והפקוד.
האמון שקרס בדרך ללשכת היועמ"ש
ההחלטה להחתים קצין בדרגת סגן-אלוף על כך שלא יגנוב רכוש אויב היא לא פחות מהלם תרבותי. הצבא, מיסודו, בנוי על "רעות לוחמים" ועל אמון מוחלט. מפקד שעוזב משפחה ומוביל מאות אנשים אל תוך האש, שחייהם מופקדים בידיו, אמור להיות אדם שערכיו יצוקים בנפשו, לא כזה שזקוק לנייר כדי לדעת מה מותר ומה אסור.
הדימוי המדויק ביותר למצב הזה הוא זוג בהליך גירושין. כשיש אהבה ואמון, אין צורך בנספחים משפטיים לכל תנועה, שמעבר לברית הנעורים והכתובה הבסיסית המחייבת; אך כשהאמון קורס, מתחילים להחתים על הסכמים חשדניים.
הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר, כך נדמה, הפסיקו לסמוך על עמוד השדרה המוסרי של פקודיהם. במקום לבנות צבא על בסיס חינוך ודוגמה אישית, בונים אותו על בסיס "כיסוי" משפטי. אם חלילה יקרה משהו, המערכת תוכל לנופף בטופס ולומר: "אנחנו את שלנו עשינו, הוא חתם".
מי הם "אבירי המוסר"?
השאלה המטרידה באמת היא: מי קובע על מה חותמים? מי מחליט אילו ערכים הם "בשורת השעה" ואילו נדחקים לקרן זווית? כיום, נראה שסדר היום המוסרי בצמרת צה"ל מוכתב על ידי שילוב של ייעוץ משפטי, אמנות בינלאומיות ואג'נדות פרוגרסיביות של קמפיינים תקשורתיים משמאל.
למה, למשל, אין אמנה המחתימה מפקדים על התחייבות שלא לסרב פקודה בגלל חקיקה ממשלתית לתיקון מערכת המשפט? למה אין מסמך המבטיח שמירה על זכויותיהם של חיילים שומרי מצוות או התחייבות לא לפגוע ברגשותיהם על ידי תלישת פאצ׳ים והטרדה דתית בניגוד לאמונתם? התשובה ברורה: ה"מוסר" הצה"לי הפך לכלי שרת בידי אג'נדה מסוימת מאוד. בעוד שערכים יהודיים בסיסיים נתפסים לעיתים כ"הדתה" או כסכנה למערכת, ערכים מיובאים מבית הדין בהאג או מארגוני "נשים" הופכים לטפסי חובה בבקו"ם.
הרמטכ״ל זקוק לאישור מוסרי צמוד מפרופסורים מנותקים כמו מנסחי רוח צה״ל. וכך, מאז שהקוד האתי נכתב צה״ל לא הכריע באף מלחמה.
הטרלול שבערבוב
שיא האבסורד מגיע בסוגיית ההטרדות המיניות. מצד אחד, צמרת צה"ל מקדמת בלהט עם יוהל"ם ובג"ץ עירוב מסיבי של גברים ונשים ביחידות קרביות ועורפיות, בתנאי שטח קשים ובחיכוך מתמיד – מצב שמייצר קשיים אובייקטיביים עצומים. מצד שני, במקום לטפל בשורש הבעיה או להודות בכישלון האג'נדה הפרוגרסיבית של יוהל"ם מחתימים את המילואימניק הממוצע על טופס לפיו כל גבר הוא פושע וכל אישה צריכה להימצא בחברת גברים בתנאי שדה. זהו ניסיון פתטי לפתור בעיה חברתית ומבנית עמוקה באמצעות פלסטר משפטי והינדוס תודעתי כפייתי. במקום להפסיק את הטירלול, פשוט מבקשים מהחייל לחתום שהוא יהיה חלק ממנו.
איפה הדוגמה האישית?
ואם כבר מדברים על חתימות, מדוע הן עוצרות בדרגת המג"ד? אם המערכת מאמינה שטפסים הם הפתרון למחדלים מוסריים, בואו נלך עם זה עד הסוף.
* אולי נחתים את פורום המטכ"ל על אמנה שבה הם מתחייבים לא להפקיר את תושבי העוטף?
* אולי נחתים את קצין חינוך ראשי על התחייבות שלא להכניס לצבא מרצים מארגוני שמאל רדיקלי?
* אולי נחתים את האלופים על כך שהם לא יקדמו אג'נדות פוליטיות בזמן שהם לובשים מדים?
* אולי נחתים גנרלים על כך שיפסיקו את שוד האמל"ח של הבדואים בבסיסי צה"ל?
הבריחה מאחריות של הדרג הבכיר זועקת לשמיים. הם דורשים מהלוחמים בשטח "סטריליות מוסרית" מגובה בחוזים, בזמן שהם עצמם נכשלים פעם אחר פעם באחריות הבסיסית ביותר שלהם כלפי העם והחיילים.
סיכום: לחזור לשורשים
מוסר לא קונים בחתימה על טופס, וצבא לא מנהלים כמו תיק בבית משפט. מפקד שלא נותן אמון בפקודיו לא יוכל להוביל אותם בקרב. הניסיון להחליף את המוסר היהודי ואת ערכי הרעות הישנים באג'נדות פרוגרסיביות ובניירת משפטית הוא מתכון לפירוק הלכידות הצבאית. הגיע הזמן שצמרת צה"ל תחזור להתבסס על קניית ערכים, על דוגמה אישית, על האמון הפשוט שבין אדם לחברו ועל פיקוד ומנהיגות. בלי חוזים, בלי יועמ"שים, ובלי אג'נדות זרות.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון תורת לחימה