אשליית הסימטריה וסכנת הנאיביות: על זעקת הקוזאק הנגזל

בימים האחרונים אנו עדים למופע תבהלה, המבקש לזעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית. האירוע הטקטוני, שבגינו רעשה הארץ, מסתכם באדם אחד, יהודי בשם מרדכי דוד, אשר חסם בגופו את רכבו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, וקרא לעברו "דיקטטור" ו״חמינאי של דורנו״. התגובה: זעקה קולקטיבית (בעיקר מצד שמאל), המוקיעה את המעשה כ"חציית קו אדום מוסרי", כפגיעה בקודש הקודשים.

הטיעונים נשמעים משכנעים ברמה השטחית והסנטימנטלית – מדובר באדם מבוגר, בן 88, ׳ניצול שואה׳, סמל של מערכת המשפט. "הכיצד", הם שואלים בעיניים מתגלגלות לשמיים, "ניתן להטריד כך את מנוחתו?"

אולם, התבוננות ישרה בתיאטרון האבסורד הזה חושפת לא רק צביעות עמוקה מצד המקהלה התקשורתית, אלא כשל תפיסתי חמור ומדאיג בקרב חלקים במחנה הדתי לאומי הליברלי, ובפרט בקרב אותם "נאיביים" מתוכנו, הממהרים להכות על חטא שכלל אינו שלהם.

ראשית, יש להסיר את הלוט מעל הצביעות. במשך שלוש השנים האחרונות, ולמעשה הרבה קודם לכן, הפך המרחב הציבורי בישראל לזירת קרב פרועה וחסרת מעצורים מצד גורמי שמאל קיצוני. ראינו רבנים חשובים, שרים, חברי כנסת, ארגוני מחקר ואנשי ציבור מהמחנה הלאומי, נרדפים עד צוואר. הותקפו במסעדות, וספגו צרחות אימים, גידופים ואיומים מטווח אפס באמצעות מגפונים רועמים. מיליונים נחסמו בכבישים על ידי אותם פורעים שאף הציתו מדורות, השחיתו רכוש ושברו שמשות. האם גילם של המותקפים עניין מישהו? האם מעמדם הציבורי או משפחותיהם המבוהלות זכו לחמלה? התשובה היא לאו מוחלט. השתיקה הרועמת של אותם אבירי מוסר, המזדעזעים היום עד עמקי נשמתם מאדם אחד מהימין שזעק "דיקטטור", מלמדת כי הזעזוע אינו נובע מהמעשה עצמו, אלא מזהותו של המוחה ומזהותו של המותקף, ומהפגיעה בסמל של השמאל. זהו מוסר כפול קלאסי, שבו "זכות המחאה" היא נחלתם הבלעדית של הצד ה"נאור", בעוד כל מחאה נגדית מתוייגת מיד כ"אלימות" וכ"סכנה לדמוקרטיה".

אך הבעיה האמיתית איננה השמאל. את דרכו ואת שיטותיו אנו מכירים היטב. הכאב הגדול נובע מהתגובה הפבֶּלוֹבִית של גורמים כביכול בתוך הצד של אנשי הציונות הדתית הליברלית ודמויות בימין הרך. אלו מיהרו לקפוץ על עגלת הגינויים, חלקם תוך קריאה ל"הסכם ג'נטלמני" מדומיין: "בואו נגנה אנחנו את הקיצוניים שלנו, והם יגנו את שלהם". הם מייחלים לאיזושהי "עסקת חבילה" שתסיים את אירועי החסימות והצעקות, מתוך אמונה תמימה כי אם רק נהיה "ממלכתיים" מספיק, הצד השני ישיב לנו באותו מטבע של הוגנות. הכשל התודעתי הזה נובע מקונספציה שמביטה על השמאל כפי שתופסים את הימין - נכונות לפשרות הוגנות, הסכמות רחבות ותפיסה ליברלית.

רבותיי, זוהי נאיביות מסוכנת. זהו עיוורון מרצון אל מול המציאות. הניסיון לייצר סימטריה מול המחנה הפרוגרסיבי-רדיקלי נידון לכישלון מראש, משום שאין כאן שני צדדים המשחקים באותו מגרש ובאותם כללים. אנו מתמודדים מול תפיסת עולם בעלת מאפיינים טוטליטריים כוחניים, כמעט בולשוויקיים במהותם. תשאלו אותם, זוהי האידאולוגיה הרשמית שלהם, הם אומרים אותה בכל ריאיון ובכל כנס, דוגמת הכנס ממנו יצא ברק עצמו דקות לפני שנחסם.

בתפיסה זו, העולם מחולק דיכוטומית ל"בני אור" ול"בני חושך". או בלשונו של ברק, "הציבור הנאור" מול שאר העם. הם – נושאי דגל הקידמה, המוסר והאמת המוחלטת; ואנחנו – נציגי הבורות, הפשיזם והרע המוחלט.

כאשר היריב תופס את עצמו כהתגלמות הטוב המוחלט, שום אמצעי כבר אינו פסול בעיניו כדי להביס את "הרוע". לכן, הם לעולם לא יתנצלו בכנות על אלימות מצידם. הם לעולם לא יעצרו את המכבש התקשורתי והמשפטי. הם בוודאי לא יחתמו על שום "עסקת חבילה" של הפסקת אש, כי מבחינתם, ויתור על המאבק הוא בגידה בערכים הקדושים ביותר שלהם. המטרה – הגמוניה תודעתית ושלטונית – מקדשת את כל האמצעים, כולל רמיסת זכויות אדם, השתקה, חסימות , דמוניזציה של היריב וכמובן - קריאה לסרבנות תוך פגיעה בביטחון המדינה. כשהם זועקים ״דמוקרטיה״ בעומק האידאולוגיה שלהם הם מתכוונים ״הגמוניה״. לכן כאב להם שחסמו את הכהן הגדול שלהם, זה שיצר כאן שליטה הגמונית מוחלטת של המחנה שלהם מתוך אותה התנשאות, ורוקן מתוכן את בחירת העם הדמוקרטית.

כאשר אנחנו, מתוך רצון להיות "בסדר" או מתוך אותה ממלכתיות חד-צדדית, מצטרפים למקהלת הגינויים נגד האזרח המודאג מימין, איננו זוכים בנקודות זכות אצל הצד השני. להפך. הם מזהים זאת כחולשה, כרפיסות, וכאישור לנרטיב שלהם לפיו הימין הוא אכן המקור לאלימות. כל התנצלות שלנו משמשת כדלק במנועי התעמולה שלהם להמשך הדורסנות. אנחנו גם לא זוכים בנקודות זכות או גישה מוסרית בימין - משום שהביריון ממשיך לפעול ורק ניטרלנו את יכולת הקורבן להתגונן.

הגיע הזמן להתפכח. עלינו להבין שבמערכה הזו אין מקום להתרפסות. מול אידיאולוגיה שאינה מכירה בלגיטימיות של קיומנו הפוליטי והתרבותי, לא מגישים את הלחי השנייה. מול כוחנות וצביעות צריך להציב עמוד שדרה זקוף, ביטחון בצדקת הדרך, והבנה עמוקה של שדה הקרב הרעיוני והציבורי. במקום לחפש אישורים מוסריים אצל מי שרואה בנו אויב, עלינו לעסוק בבניית האלטרנטיבה היהודית, הלאומית והגאה, שאינה מתנצלת על זכותה להשמיע קול – גם אם הוא צורם לאוזניהם של יושבי מגדל השן בצאתם מהרכב הממוזג.

אהרן ברק פגע בעם, ופגע אנושות בצה"ל ובכל מערכת הביטחון, בחוסנה הפנימי והחיצוני של מדינת ישראל, מתוך אותה תפיסה שמזהה רוע בעם ו'מוסר' אצל חבריו בעלי הגלימות. ממשיכיו העניקו לגיטימיות גם לסרבנות וגם לכאוס ברחובות מתוך אותה תפיסה, בעוד ברק משלהב אותם נגד הממשלה והימין במשרה מלאה בראיונות וכנסים.

מרדכי דוד הוא מראה בוהקת שמשקפת להם את האלימות שלהם, אין לבוא בטענות אל הקורבן המתגונן אלא להמשיך לשקף לביריון את ההשלכות הקשות למעשיו, לא מתוך נקמה ושנאה, אלא מתוך עשיית צדק ציבורי, חיוך והחזרת הממלכתיות האמיתית. מול ביריונים אלימים לא עושים הסכמי שלום.

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה