באיזה קמפיין שמאל אנחנו עכשיו? המדריך המלא לדתי השימושי

מדינת ישראל שקמה לאחר שיבת ציון האחרונה, היא תופעה תרבותית אסטרטגית, רוחנית והיסטורית מהמעלה הראשונה. בשל חשיבותה האדירה, היא מהווה מוקד בלתי פוסק לבחישה של גורמים זרים ובינלאומיים. המלחמה על קיומנו אינה מתנהלת רק בגבולות מול צבאות טרור; היא מתנהלת בכל רגע במהדורות החדשות ובלב השיח הציבורי בעולם כולו.

בעוד הטרור הערבי האיסלאמי פועל לחסלנו פיזית, קיימת חזית מסוכנת לא פחות: הניסיון לפרק אותנו מבפנים. ומה הכלים? לוחמה פסיכולוגית, זריעת פירוד ויצירת מלחמת אחים מלאכותית. ראינו זאת בניסיונות של "הקרן החדשה" שנחשפו לסכסך בתוך המגזר החרדי סביב סוגיות הנהגה, ואנו רואים זאת בשיסוי המתמיד בתוך הציונות הדתית בהשקעה כספית אדירה, במטרה לייצר מגזר דתי מתנצל שמאמץ את ערכי האליטה הישנה על חשבון זהותו היהודית.

 

שיטת העבודה: רכיבה על גרעין של אמת

 

בדיוק כפי שלמדנו מפרשת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, הגאונות של קמפיין תודעתי מוצלח לא טמונה בשקר מוחלט, אלא בשימוש בנקודת אמת כואבת והפיכתה לחזות הכל. כולם מודים שיש בעיה, אך הקמפיין קובע שהיא הבעיה היחידה, או לפחות ה-בעיה בה"א הידיעה, ובלי פתרונה המיידי – המדינה תקרוס.

קחו לדוגמה את קמפיין החטופים. הכאב הוא אמיתי ותהומי, והחמלה של הציבור הישראלי היא נכס אסטרטגי. אך הקמפיין ניצל את הרגש הזה כדי להוביל למסר פוליטי של "עסקה בכל מחיר" ו"הפלת הממשלה", תוך השקעת סכומי עתק ממקורות עלומים. הציבור הדתי-לאומי הותקף תודעתית במסר של "לא אכפת לכם מהחטופים", מה שגרם לרבנים מסויימים להיגרר למיצגים בכיכרות שהחלישו את העמידה הלאומית. האמת המבצעית, שרק לחץ צבאי מחזיר חטופים, נדחקה הצידה מפני קמפיין של רגש ומניפולציה.

 

כך גם בקמפיין המילואימניקים. הקושי בנטל הוא אמת לאמיתה. אך המיסגור של "גיוס חרדים עכשיו או שהכל מתמוטט" לא נועד לגייס פלוגה חרדית אחת לקרב (שהרי לחימה נובעת ממסירות נפש ולא מסגירת ברזים תקציביים ורדיפה סקטוריאלית), אלא לייצר קרע חברתי שיפיל את המחנה הלאומי.

 

מלכודת "הדתי השימושי"

 

אחת התופעות המטרידות ביותר היא שיתוף הפעולה של אנשי ימין עם קמפיינים של השמאל. הציבור הלאומי מוצא את עצמו לעיתים קרובות בעמדת התגוננות והתנצלות.

הדוגמה הבולטת כרגע היא קמפיין "אלימות המתנחלים". ישנם נערים בשוליים שנוהגים באלימות ופורעים חוק בכפרי האויב במקום שהמדינה תטפל באויב? בהחלט, וזו בעיה פלילית שיש לטפל בה. אך הקמפיין הופך זאת ל"טרור יהודי" ומציב זאת כשווה ערך, סימטריה של ממש לטרור הערבי המפלצתי. כששר בממשלה או עיתונאי ימני ממהר לכתוב מאמר גינוי במטרה להסביר שמדובר בתופעה שמחייבת טיפול, הוא נופל למלכודת. הכותרת בעיתון תהיה "גם בימין מודים: יש טרור יהודי". הוא הופך ל"דתי שימושי" שמשרת את הנרטיב שמבקש לעשות דה-לגיטימציה להתיישבות כולה.

המסגור התקשורתי הוא לב העניין: רצחנות פנימית בחברה הערבית אינה מוגדרת כ"טרור ערבי" למרות היקפיה המבהילים, אך קומץ נערים ביהודה ושומרון הופך לסדר יום קיומי. השימוש במילה "טרור" כלפי יהודים נועד לטשטש את העובדה שבשטח פועל טרור ערבי-אסלאמי עם צבא, נשקים ורצון מוצהר לשחוט את כולנו , רצון שעלול לצאת אל הפועל שוב בכל רגע חלילה, תחת אפם של גנרלים שמהדהדים את אותו קמפיין.

 

הדרך לניצחון: עמוד שדרה ויצירת סדר יום עצמאי

 

כדי לנצח במלחמה התודעתית, הציבור חייב להפסיק להגיב ולהתחיל להוביל. הצעד הראשון הוא פיתוח חשיבה ביקורתית. בכל פעם שנושא מסוים משתלט על המסכים ומעורר רגשות עזים של אשמה או פחד, עלינו לשאול: "באיזה קמפיין שמאל אנחנו נמצאים עכשיו?" כי תמיד יש קמפיין תורן.

במקום להיגרר לשיח הגינויים וההתנצלויות, עלינו להציב פתרונות אמיתיים:

1. זיהוי האיום האמיתי: לא "אלימות מתנחלים", אלא טרור ערבי רצחני שדורש מבצע צבאי מקיף, חיסול כלל המחבלים, גירוש תומכיהם ואיסוף מאות אלפי כלי נשק מהכפרים.
2. סירוב למיסגור הזר: לא להשתמש במושגים של הצד השני. מי שמגנה "טרור יהודי" בנשימה אחת עם הטרור הערבי, כבר הפסיד במערכה.
3. יוזמה תודעתית: הימין חייב להפסיק לנסות "להסביר" את עצמו לאליטה השמאלנית, ולתקשר ישירות עם הציבור על סדר יום של ריבונות, עוצמה צבאית וזהות יהודית ללא פשרות.

היכולת שלנו לנצח במלחמה הפיזית תלויה ביכולת שלנו לנצח במלחמה על הראש. אל תתנו להם לנהל לכם את המחשבות. תשאלו את השאלה, ותייצרו את הקמפיין שלכם – קמפיין ההכרעה, הניצחון והאמת.

 

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה