מבחן הגדלות: על אנשים קטנים בשעה היסטורית

מאז אברהם אבינו, ההיסטוריה הישראלית אינה פועלת על ידי תארים, דרגות או מינויים רשמיים. היא פועלת על ידי רוחם של יחידים ורוח העם. ברגעים של שגרה, קל להתבלבל ולחשוב שמי שמחזיק בלשכה מפוארת או בדרגת אלוף הוא בהכרח "אדם גדול". אך השעות הגורליות, אלו שבהן גורל האומה תלוי על בלימה פועלות כמסננת אכזרית. הן מבליטות את המנהיגים ומסננות את האנשים הלא רלוונטיים, הן מבדילות בין אלו שגורל העם בוער בעצמותיהם לבין אלו שגם בעת חורבן, עינם נותרת צרה וליבם שבוי בקנאה אישית ובחשבונאות קטנונית.

 

מדינת ישראל ניצבת כיום במערכה ההיסטורית הגדולה ביותר מאז מרד בר כוכבא. אנו נלחמים על עצם קיומנו מול ציר רשע איראני המבקש למחוק את הנוכחות היהודית בארץ ישראל. זוהי שעה שדורשת מנהיגים בשיעור קומה היסטורי, אנשים שמסוגלים להניח כל משקע עבר, כל יריבות פוליטית וכל גרם של אגו בצד, כדי להתמסר למשימה האחת: ניצחון מוחלט וביטחון מדינת ישראל תוך השבת כבוד עם ישראל והרמת קרנו בעולם.

 

אך המציאות המרה שנחשפה היא שחלק ניכר מאלו שהיו אמונים על ביטחוננו – בעבר ובהווה – התגלו כ"אנשים קטנים". גמדותם הרוחנית אינה נובעת מחוסר כישרון טכני, אלא מחוסר יכולת להתעלות מעל ה"אני".

קחו למשל את האלוף במיל' יאיר גולן. מי שהיה סגן רמטכ"ל ומצטלם כיום כמי שרץ עם צינור כדי לכבות שריפות של בתים שנפגעו מהתקיפות של איראן בניסיון למתג את עצמו כדמות הירואית. גולן מנצל את המדים והעבר הצבאי שלו כדי להסתובב באולפנים ובכיכרות ולהסביר מדוע הממשלה "לא יכולה לנצח".

 

במקום להשתמש בניסיונו כדי לחזק את רוח הלוחמים ולהציע פתרונות מבצעיים, הוא עסוק בדה-לגיטימציה של הדרג הנבחר בעיצומה של אש אויב הניתכת על ישראל. כשקצין בכיר לשעבר משדר לעולם ולאויב שהניצחון אינו אפשרי תחת ההנהגה הנוכחית, הוא אינו פועל כפטריוט, אלא כאדם שקנאתו הפוליטית גוברת על דאגתו לעתיד המדינה.

 

תופעה זו אינה מוגבלת לאדם אחד, אלא פושה בקרב חלקים רחבים באופוזיציה. בשעה שחיילינו מקיזים דם בשדה הקרב, אנו עדים למחזה סוריאליסטי שבו המילה "ניצחון" הפכה למילת גנאי בפי פוליטיקאים מסוימים. במקום לחזק את ידי צה"ל ולדרוש הכרעה חסרת פשרות, האופוזיציה יחד עם התקשורת עסוקים בהחלשת רוח העם. הניסיון לצייר את השאיפה לניצחון כ"הזיה" או כ"סיסמה פוליטית" הוא פגיעה ישירה בחוסן הלאומי. מנהיגות אמיתית בשעת מלחמה יודעת לתת גב לממשלה מול האויב, גם אם יש ביקורת קשה מבית. אך כאן, נראה שהרצון להפיל את הממשלה חשוב יותר מהצורך להכניע את איראן, חמאס וחיזבאללה.

לא רחוק מהם נמצאים בני גנץ וגדי איזנקוט, רמטכ״לים לשעבר שאין להם מה לתרום למלחמה חוץ מציוצים פוליטיים בטוויטר. כך גם נפתלי בנט, שמנהל קמפיין יחסי ציבור בלתי פוסק שבו המדינה היא רק הרקע למיצובו האישי ומסתובב בין מקלטים עם חטיפים ומטאטא כדי למתג את עצמו כטיפוס אלטרואיסטי ואכפתי. אליהם מצטרפת מקהלת "מפקדים לביטחון ישראל", האלופים שעיצבו את הקונספציות שקרסו, ובמקום להפגין ענווה, הם מפיצים רעל וייאוש באולפנים מתוך דחף של נקמה אישית בדרג המדיני.

המסר לעם ישראל חייב להיות חד וברור: עלינו ללמוד להבחין בין "תפקיד גדול" ל"אדם גדול". אדם גדול הוא זה שרואה את נצח ישראל ומבטל את עצמו מולו. אדם קטן הוא זה שגם בתוך הלהבות, עסוק בכיבוי שריפותיו האישיות ובטיפוח קנאתו.

 

ביטחון ישראל לא יכול להישען על מי שאינם מסוגלים להתגבר על יריבויות אישיות. עתידנו תלוי ביכולתנו לזהות אנשים גדולים – כאלו שמאמינים בניצחון, כאלו שרואים את גודל השעה ופועלים בהתאם, וכאלו שאינם שבויים באגו של אתמול. אסור לנו להסתנוור מדרגות ותארים. השעה גדולה, המערכה היסטורית וכדאי שנדע גם לקחת חלק וגם להבדיל בין האנשים הראויים לבין אליטה ישנה שסיימה את תפקידה ההיסטורי.

 

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה