איך מחזירים מוטיבציה? במוטיבציה

לא אשכח את היום בו חזר אחי הגדול בפעם הראשונה הביתה, עם הנשק והמדים. גאווה. הערצה. וככל שנמשך שירותו, רבו הסיפורים והחוויות. "כשאגדל, גם אני אהיה חייל". חשבתי.

כל מי שעשה שירות משמעותי לא מצטער לרגע על השנים היפות, על הדבר הגדול שעשה למען עם ישראל.

והנה, "נתוני הגיוס לצה"ל, בדגש על היחידות הקרביות נמצאים במגמת ירידה." כך דווח הבוקר על ירידה תלולה בעשור האחרון במידת הנכונות לשרת ביחידות הקרביות. צה"ל הפסיק לפרסם את "סקר המוטיבציה", שבעבר התגאה בו, עקב הנתונים הלא-מחמיאים. עד לפני עשור כ80% מבעלי הנתונים המתאימים לשירות קרבי אכן התגייסו לסוג שירות תובעני זה, לחוד החנית של הכוח המגן של מדינת ישראל. כיום אנו באזור ה65%. נוסף לכך, הפירצה המפורסמת, של פטור על סעיף נפשי, (אתם יודעים, הבדיחות על ההוא שהלך לקב"ן) הולכת ומתרחבת. עליה של 100% בפטורים שניתנו על רקע של מחלות סכיזופרוניות, לכאורה.

כלומר יש מוטיבציה גבוהה, גוברת והולכת, לצאת מצה"ל, להשתמט.

רבותיי, זו לא בעיה של צה"ל. זאת בעיה של כולנו. גם אם מדובר בנתונים מתעתעים ובספקולציות, אי אפשר להתעלם מהמגמה הכללית, וחובה לבלום אותה באיבה. 

שאלתם את עצמכם פעם: למה שנער ירצה בכלל להתגייס לצה"ל? מה זה בכלל "צה"ל"? זה הרי שם קוד לכל כך הרבה משמעויות ואתוס. מלחמת השחרור, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים.
ומצד שני, לראות בימינו חיילים בורחים מאבנים, עמדות נשרפות או אוטובוס שחוטף נ"ט עם שום תגובה במקרה הרע, או או דיונות מופגזות במקרה הטוב. ובכלל, מבצעי "סבבים" של צעד לפנים ושניים לאחור, זה לא דבר מלהיב וזה לא ממש צה"ל של האתוס, של הנצחון. 

את זה לא אני אומר, אלא סוסי המלחמה של אז, כמו האלוף המיתולוגי של מלחמת ששת הימים, אלוף במילואים ישעיהו גביש, ה' יאריך ימיו בבריאות איתנה. 

מציאות זו, שוודאי משפיעה עמוקות על המוטיבציה להתגייס, לא תלויה באף נער עול ימים. היא תלויה בוותיקי המערכת ובהנהגת המדינה. זה כוחה של דוגמא אישית. עד לא מזמן המוטיבציה לגיוס למג"ב, היתה גבוהה מהמוטיבציה לגיוס ליחידות היבשה של צה"ל. האם נוצרה תחושה ששם, בשורות המשטרה, השירות יהיה אפקטיבי יותר?

לא כסף בלבד, מקצוע ביד או סיכת לוחם יספיקו כדי למסור את הנפש. הן כך אמר דוד המלך בבואו להלחם בגלית הפלשתי, כך לפי פירוש המלבי"ם, כי לא תמריצים והבטחות חומריות, כפי שהיו מצד שאול המלך, הם מה שיגרמו לו לצאת להלחם. לדוד היה חשוב הדבר עצמו, הצלת ישראל, מניעת החרפה, וכן קידוש ה', אשר התחלל על ידי המורל הנמוך, המבוכה.

הבעיה של המוטיבציה של צה"ל עצמו לנצח, היא הגורם לבעיית המוטיבציה של הנוער שאפשר להגיד עליו הכל, אבל טיפש הוא לא.

כדי להגביר את המוטיבציה של הנוער - צריך קודם להגביר את המוטיבציה של בכירי צה"ל להלחם. ביום בו ננער מהאבק את סט הערכים של צה"ל הישן והטוב, נרים את הרוח, נחדד את הזהות היהודית הלוחמת, הברורה – הנוער יבוא בהמוניו.