אייל זמיר - עוד מאותו החומר

זמיר הוא המועמד המוביל כעת לרמטכ"לות מטעם ראש הממשלה שעד היום מינה ארבעה רמטכ"לים כולם מהשמאל: שאול מופז (1998), בני גנץ (2011), גדי איזנקוט (2014) ואביב כוכבי (2018).

האם כעת לאחר כישלון ארוך שנים זה, צבאי ופוליטי (והרי צמרת הצבא שקועה עד צוואר בפוליטיקה), ישכיל ראש הממשלה למנות רמטכ"ל בעל דעות לאומיות ותודעה יהודית?

במקרה של זמיר, המועמד המוביל לרמטכ"לות, זה לא המצב. אלא עוד מאותו חומר.

במאמרו, זמיר דורש כי פעולה צבאית מול ארגוני טרור הנעזרים באוכלוסיה תומכת תתבצע "תוך שמירה על חייהם ועל כבודם של האזרחים החפים מפשע של הצד האחר." ומוסיף כי "דרך הפעולה הננקטת צריכה להיות כזאת שהמטרה תושג תוך גרימת נזק מינימלי לאזרחי הצד האחר", זאת במקום התפיסה היהודית הבסיסית שאמנם אין להרוג סתם באוכלוסיית האויב, ואם אוכלוסייה זו רוצה לשמור על חייה, עליה להילחם במחבלים החוסים בצילה או לכל הפחות לנתק מהם מגע. מכאן והלאה - כל מי שמחפה על מחבלים, דמו בראשו.

הלאה. אחרי שזמיר כותב דברים נחרצים לכאורה, ובהם האשמה של כל "שרשרת המזון של הטרור" כולל אימאמים ושייחים הנותנים אישור הלכתי איסלאמי לפיגועים, שב זמיר לנתק את אוכלוסיית הטרור מאותה שרשרת ומדגיש את אחריות "המדינה הדמוקרטית" כלפי "אזרחים": "למדינה הדמוקרטית השולטת בשטחים האלה אחריות מלאה על חייהם וכבודם של התושבים באותם השטחים. במילים אחרות, האחריות על חיי האזרחים שאינם מעורבים באופן בלתי ישיר בטרור היא גבוהה, ועל המדינה לעשות ככל הניתן כדי לצמצם את הנזק שנגרם להם מפעולות שנועדו לסכל את הטרור."

לא פעם במאמרו, זמיר משווה באופן מופרך ומבהיל בין פעולת הצבא לבין פעולת המשטרה נגד ארגוני פשע: "אחריות נוספת היא כלפי החשודים בפעולות טרור. הפעולות שמוצדק לנקוט יהיו מעצר חשודים כדי להביאם לחקירה ולמשפט. מדובר למעשה בפעולות שיטור כמו מעצר פושעים מסוכנים בסביבה אזרחית עוינת." זמיר מכיר בקושי של פעולה כזאת בשטחי A בהם לישראל אין שליטה צבאית, אך מדגיש כי "הפעולה הצבאית תהיה המוצא האחרון האפשרי לסיכול מעשי הטרור."

תחת כותרת המשנה "דוקטרינת כפל התוצאות" (המתייחסת למה שמכונה בצה"ל נז"א, נזק אגבי), כותב זמיר כי ההצדקה לפגיעה אגבית באזרחי האויב, שלא במתכוון, שואבת את ההצדקה המוסרית מכך שהאזרחים שלנו יכולים להיפגע על ידי מחבלים "באופן דומה". הייתי רוצה לשאול את זמיר: מדוע להשוות בין הפגיעות? חובתך להילחם כדי למנוע כל פגיעה באזרחינו. ויתירה מכך, מה עם החיילים? אלה שנלחמים בשטח? האם מניעת סיכון הכוחות לא מצדיקה פגיעה אגבית באוכלוסיית האויב? זמיר נופל שוב במוסר מעוות, כאילו האחריות לביטחונם של אזרחי האויב מוטלת על צה"ל, במקום התפיסה היהודית של "דמו בראשו" על כל מי שמחפה על מחבלים, אותה אפשר לפתור בקלות באמצעות אזהרה כללית, בלי 'הקש בגג' ובלי התראות קונקרטיות שכבר עלו לנו במחירים כבדים של כשלון חיסול ראשי טרור.

זמיר ממשיך ל'עיקרון המידתיות', מושג משפטי עקום שחדר לשיח הקצונה הבכירה, ומצדד גם ב"דרך חלופית שעלולה להיות פחות אפקטיבית לסיכולה של פעולת הטרור." מבהיל איך זמיר מוותר על חייהם של יהודים שיירצחו מכך שוויתר על פעולת חיסול בגלל עיקרון המידתיות שכנראה מקודש יותר בעיניו. עוד דוגמא מזעזעת: "אם ניתן לעצור את הטרוריסט, עדיף לעשות זאת מאשר להפעיל נשק מדויק." כלומר זמיר מעדיף לשמור על חייו של מחבל, לא משיקולי מודיעין או שיקולים מבצעיים, אלא משיקולים מוסריים. הפך המוסר באיצטלת מוסר. זה מחריד.

באופן לא מפתיע, זמיר נשען רבות גם על קונספציית ההרתעה, זאת שהביאה אותנו לטבח שמחת תורה בלי לקחת בחשבון שאנו עומדים מול אויב שחושב איסלאם ולא רציונליות מערבית פרוגרסיבית: "מכיוון שהנחת המוצא היא כי הטרור הוא בחירה רציונלית, ניתן להניח שההתנהגות הזאת כפופה לחוקיה של תיאוריית ההרתעה. הגיון הפעולה נגד הטרור במקרה הזה כפול: לא רק שהפעולה השלילית לא תשתלם, אלא שהיא גם תגרום נזק לאינטרסים של הטרוריסט. על פי התפיסה הזאת, אם שכרה של הפעולה יצא בהפסדה, הרי הטרוריסט, שהוא שחקן רציונלי המחשב חישובי תועלת ונזק של התנהגותו, יירתע מלבצע את הפעולה השלילית הלא רצויה." נהרות על נהרות של דם נשפכו בגלל הקונספציה הקלאסית הזו, של קצינים שלא מבינים כלום בחשיבה דתית מוסלמית כמו של סינוואר ודומיו, הרואה בג'יהאד ובשחיטת יהודים ערך בפני עצמו, גם במחיר מותם שלהם וזאת בניגוד להצהרות של זמיר בהמשך מאמרו: "הנחתי היא שחלק מרכזי בשיקוליהם של מנהיגי טרור יהיה חישובי רווח ותועלת אישיים. מתוך הנחה זו אפשר לכוון את האיום המרתיע."

עוד עיקרון מעוות, נחשב כמוסרי לדעתו של זמיר והוא עיקרון "אי-הקטלניות" בנוסף לעיקרון ה"הומניות" לפיהם יש לגרום לאי-נוחות ולא לאובדן חיים של אזרחים גם במחיר פגיעה בביטחון ישראל, וכן "אין לנקוט פעולות העלולות לגרום לסבל קיומי פיזי. לדוגמה, הרעבה של אוכלוסיה אזרחית, ניתוק מקורות מים ומניעת תרופות הם צעדים בלתי מוסריים".

כך כנראה, הגענו למציאות בה החמאס גילגל במלחמה הנוכחית מעל מיליארד דולר ממשאיות אספקה, בעוד החטופים שלנו נמקים המנהרות מזי רעב. נציין כי לפי היהדות, לעומת המוסר המעוות של קצינים כמו זמיר, אנו תמיד מעדיפים את שלום עמנו, וממילא את הניצחון ועל כן על מצור אמרו חז"ל בספרי (דברים פרשת שופטים) "וצרת עליה, אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים", במיוחד שמתאפשר לאכולוסיה לברוח כי אנו מצווים להשאיר צד רביעי פתוח וכאמור, מי שבוחר להישאר עם האויב דמו בראשו. אם היינו נלחמים בעזה לפי המוסר היהודי - הניצחון היה מהיר ומוסרי, לעומת הכניעה לחמאס שהיא לא מוסרית וחמורה מאד.

זמיר גם שולל לחלוטין את ערך הנקמה, שהוא עיקרון חשוב במלחמה לפי היהדות (לעומת נקמה פרטית שאסורה לפי התורה) בהן נקט צה"ל בעברו המפואר כמו בפעולות התגמול של שנות החמישים. אך לא זו בלבד שזמיר מבטל את הנקמה, הוא גם מזלזל בה: "אין לנקוט פעולות סתמיות שנועדו אך ורק לצרכי נקמה ולסיפוק צרכים רגשיים." בכך ממשיך זמיר את הקו הבלתי מוסרי של בכירי מערכת הביטחון הנוכחיים, מאבד את חוש הצדק וכן כלי מאד חשוב במזרח התיכון בו פראי אדם צמאי דם נלחמים בנו ביודעם שלא ננקום בהם.

המשפטיזציה בה מתבוסס זמיר, מגיעה גם עד רמת דיני הראיות: "הקביעה כי אדם מסויים הוא טרוריסט חייבת להיות על בסיס ראיה מוצקה ואמינה שתהיה קבילה גם בבית משפט והקושרת אותו באופן ישיר לפעולת טרור. אם אין הוכחה ממשית הקושרת את האיש לטרור באופן ישיר, נותרות שתי דרכי פעולה לגיטימיות: הראשונה היא להתאמץ ולהמשיך לחפש הוכחות.

השנייה היא לעוצרו ולהביאו לחקירה." לפי זמיר אין מלחמה, יש מרדף שוטרים וגנבים, ועורך דין טוב או טשטוש עקבות יכולים להציל חיי מחבל גדול או קטן. כך, זמיר גם דורש "שיתוף מומחה משפטי" וצירוף "משפטן מיומן שיבצע בקרה שיפוטית על תהליך ההפללה בטרור. על אותו מומחה משפטי לייעץ למפקד ולסייע לוודא כי פעולת הסיכול הממוקד אינה חורגת מהכללים ואינה מנוצלת לרעה למטרות לא לגיטימיות כגון נקמה, ענישה, חיסול פעילים פוליטיים וכדומה."

את חייהם של הלוחמים במוסרים נפשם במרדפים מייגעים אחרי המחבלים באיזורים בשליטה ביטחונית ישראלית, מעדיף זמיר לסכן כדי להרגיש מוסרי יותר: "כאשר ניתן לעצור אדם, להעמידו למשפט ולאפשר לו להגן על עצמו, תהיה זו תמיד האופציה המועדפת שראוי כי תיבחר למרות הסיכונים הכרוכים בכך לחיילים שמבצעים את הפעולה".

זמיר ממרק את מצפונו העקום בדם לוחמים. אי אפשר להגדיר זאת אחרת. תדע כל אם עבריה.

זמיר מסכם ורואה ב'מוסריות' שלו "נכס אסטרטגי" שיוצר "יתרון לטוב מול הרע, למוסרי מול השפל. מדובר באמצעי אסטרטגי רב עוצמה לצה"ל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל".

בטבח שמחת תורה, טעמנו את ה"יתרון האסטרטגי" הזה. יהי זכר כל קורבנות המוסר המעוות של קציני קונספציה כמו זמיר - ברוך לעד. ואם ראש הממשלה נתניהו ימנה אותו - נצטרך חלילה לחפור קברים רבים נוספים ולאבד עוד מעוצמתה של מדינת ישראל מול אויביה הרבים, בשם המוסר כמובן. אסור שזה יקרה.

למאמר המלא בערוץ 7 - לחץ כאן