לוחֵם בנֹעם

ביתה של משפחת רז ביישוב קידה היה גדוש השבוע. מאות רבות של אנשים זרמו כל העת לנחם את האישה אפרת וששת ילדיה בעקבות הירצחו של אבי המשפחה, לוחם הימ"מ רנ"ג נעם רז הי"ד, בפעילות מבצעית בכפר בורקין שבנפת ג'נין.

על פני המשפחה ניכר גודל האובדן והתחושה כי הם כלל לא מעכלים את כמות המנחמים שנכנסים ויוצאים מפתח ביתם שהיה רגוע עד לא מכבר. "הגיעו לפה ביום וחצי האחרונים אנשים מהדרום ועד הצפון, כולל חקלאים, אנשים שלא הכירו את נעם, שאין לו מושג מי הם. דווקא זה מראה שכולנו ביחד, הם ראו בו את המשהו הכל כך נקי שלו, שלא משנה מה, כולנו עם ישראל", סיפרה האלמנה אפרת לנשיא הרצוג שהגיע לנחם.

"מדהים אותי לחשוב על אנשים שלא מכירים אותו ופינו יום בחיים שלהם כדי להגיע לכאן ולבכות איתנו ביחד. אנשים נסעו עד לירושלים כדי להשתתף בהלוויה, ולאחר מכן כשחזרנו הביתה בכל צומת היו אנשים בשרשרת. זה מזכיר לנו מי אנחנו, זה הכוח שלנו". הנשיא הרצוג הנהן בהסכמה לדבריה: "אכן יש אהבת ישראל עצומה. בכל קצות הארץ והעולם התרגשו מכך. צר לי מאוד שזה אתם, לא רק כנשיא אלא גם כבן אדם. אתם אנשים מדהימים, אף אחד לא ינצח את עם ישראל".

בשלב מסוים בשיחה, לאחר התעניינות קצרה במקום לימודיהם של הילדים, ולאחר שהוא מציין שבדיוק היום גילה שאחות מצטיינת במערכת הבריאות היא תושבת קידה, פנתה אל הנשיא אסתר רוזנברג, אמא של נעם הי"ד, בקריאה נרגשת: "18 שנה הם בקידה בלי מים וחשמל, תנו להם לחיות בשקט ולהפריח את השממה. מפוני עמונה שנמצאים בגבעה ממול כבר הוסדרו, תעשו לקידה הסדרה". הרצוג התחמק: "אם יש לכם בעיה מסוימת, אתם מוזמנים לפנות אליי". השיחה חזרה למסלולה והאם אסתר סיפרה לנשיא כי היא כלל לא רצתה שנעם יצא לקצונה: "מבחינתי אני רציתי שיגיע הביתה ובזה גמרנו, לא רציתי שיצא לקצונה".

הגיוון של המנחמים יוצא דופן. דתיים, חילונים וחרדים, צעירים ומבוגרים, רבנים וקצינים - כל עמך ישראל. "נעם למד דף יומי מתי שהיה יכול והיה מחובר לבית הכנסת. עכשיו הוא היה שותף לקמפיין לבניית בית הכנסת אצלנו בקידה", סיפרה האלמנה אפרת לעמוס לוזון, איש עסקים בכיר ודמות מפתח בכדורגל הישראלי, שהחליט לתרום ספר תורה לעילוי נשמת נעם הי"ד. "זו הזכות שלנו", אמר לוזון למשפחה.

"רצה להיות לוחם בשטח לתמיד"

נעם רז ז"ל גדל ברחובות, למד בישיבת התיכונית בנחלים ולאחר מכן במשך כשלוש שנים בישיבת מרכז הרב בירושלים. התגייס ליחידת הימ"מ בשנת 1999 ושימש בה במשך כ־23 שנים כלוחם, פרמדיק, פורץ וצלף.

המשטרה הודיעה כי לאחר מותו הועלה הלוחם לדרגה הגבוהה ביותר בדרגות הנגדים. היה ממקימי היישוב קידה, ובזמנו הפנוי עסק בעולם החקלאות עם מטע של יותר מאלף עצי זית.

"הכרתי את נעם החבר מהיישוב. את נעם שהתמונה השגרתית שבה נראָה הכי הרבה היא בבית הכנסת עם הגמרא לומד את הדף היומי", סופד בשיחה עם 'בשבע' חברו ליישוב קותי דרורי. "את נעם הפרמדיק שלכל שאלה רפואית אפשר לפנות אליו בכל שעה, אם ילדה נעקצה מעקרב או אם זה בליל שבת מאוחר בלילה להתלבט אם לנסוע לבית חולים בגלל הבת שלנו שכנראה שברה את היד. את נעם שנוסע פה בגבעות בטנדר ישן ומקרטע, בגאווה ובחיוך, לעסוק בחקלאות וביישוב הארץ. את נעם שהוא לא מאלו שמפטפטים על פוליטיקה בפרגולה בסוף התפילה, אבל יש לו דעה ברורה, מוצקה וישרה בכל מה שנוגע לענייני כלל ישראל. את נעם שעל אף 'גילו המופלג' משאיר לי אבק בכל ריצה פה ביישוב. את נעם שאני יודע שמארח פה אחת לכמה שבועות חבר רווק למרות שאין לו הרבה זמן בבית עם המשפחה. את נעם שפעם כשהייתי חזן שרתי ב'לכה דודי' מנגינה ישנה קצת ופחות אופנתית, מבית אבא, והוא ניגש אליי בסוף התפילה ואמר לי תודה רבה, שהוא מאוד אוהב את המנגינה הזאת ואף פעם לא שרים אותה".

חבריו מספרים כי מתחילת הדרך היה ברור שהמסלול שלו הוא בשירות למען המדינה. "היה לו חלום לשרת את המדינה, היה ברור לנו שהוא בא לכמה שנים ללמוד איתנו בישיבת מרכז הרב ולאחר מכן ילך לשירות משמעותי", מספר חברו הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות. "הוא אפילו עשה ניתוח בעין כדי להעלות פרופיל. הוא גדל בבית מדרש שמעודד אנשים ללכת לצבא, ובמהלך לימודיו בישיבה מאוד מאוד התחבר לרב עודד וולנסקי ולרב יעקב לבנון, כל הזמן הלימודי האמוני מאוד דיבר אליו. אגב, כל החיים הוא היה שותף לחוג שיעורים ביום שישי עם הרב עודד וולנסקי. למדנו חברותא כל השנה ושמרנו על קשר לאורך השירות הצבאי. גם אחרי שהתחתנו - אשתי הייתה זו שהכירה לו את אשתו".

הרב לונדין, שלמד איתו עוד בישיבה התיכונית בנחלים, מספר על המאמצים להגיע לשירות משמעותי. "כבר בנחלים היינו מרביצים אחד לשני בחוג לאומנויות לחימה, וגם מאוחר יותר במרכז הרב בימי שישי אבינועם סטולוביץ', אלישב בהרב, הוא ואני היינו הולכים לרוץ. אני לא אגיד כמה אני רצתי, אבל הם רצו בקלות עשרה קילומטרים. אלא שלא הכול הלך חלק. אחרי שסיים לשרת בחה"ן גולני הוא ניסה להתקבל לימ"מ ולא הצליח, והיה מתוסכל. אבל אחרי שעבר, לא היה מאושר ממנו".

הרב לונדין מרחיב על אישיותו. "לוחם, נועז, גיבור צדיק ועדין, מוצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ההגדרה 'עדינו העצני – בשעה שהיה בישיבה היה מעדן עצמו כתולעת, בשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ', נולדה בשביל דוד המלך ובשבילו. במשך שנים שאלתי אותו מדוע הוא לא מקבל תפקידי פיקוד ומטה שהציעו לו, והוא הסביר לי בסבלנות שהוא רוצה להיות לוחם בשטח לתמיד. אחד הדברים שמאוד אפיינו אותו זה שהוא היה אדם מאוד מאוד מאושר ושלם עם עצמו. כך למשל האפשרות להיפגע בפעילות מבצעית לא הייתה משהו שהדחיק, הוא פשוט היה שלם לחלוטין עם מה שהוא אוהב - להיות איש שטח. הוא באמת היה הדמות המושלמת של אדם שמצא את עצמו בחיים ועסק באהבת חייו, שזו הפעילות וההתמסרות לעם ישראל בלי הרבה מילים, משהו טבעי ופשוט. היה מקפיד עליי שאני משאיר את הברז פתוח כי חבל על כל טיפה, היה לחוץ לו שיסגרו את המים ולא ילכלכו בשטח, כל המושג הזה של ארץ ישראל היה טבעי אצלו וזורם.

"נעם היה טיפוס שלא מאיים על אף אחד. היית מצפה ממנו כלוחם לקשיחות, אבל הייתה לו ענווה והוא היה ממגנט אנשים, לא בגלל האופי הכריזמטי שלו אלא בגלל שנתן לאחרים תמיד לדבר לפניו ותמיד התעניין אצל החבר מה חדש. פעם בתקופת הפגישות לקחתי קשה פרידה והוא מעצמו אמר לי, כדי לעודד אותי: בוא נצא לטיול יומיים־שלושה לרמת הגולן. לא דיברנו במהלך הטיול בכלל על המשבר, רק על הטבע והפרחים. הסיפור הזה נחרת בליבי".

על הייחודיות שבחייו סיפרו מכריו בשבעה. סוגיה שעניינה רבים היא גילו המתקדם ביחס ללוחם - 47. אחד ממכריו סיפר כי נעם הי"ד היה זוכה באופן קבוע בתחרויות ריצה, ובמרוץ בניה אף זכה במקום הראשון לגילו, ובמקום השביעי בין כלל המשתתפים. "הוא היה אדם שמח ושלֵו במה שהוא עושה. היה לו תום ילדותי בכל המובנים. לא היה לו אגו, הוא בא לעשות את העבודה והיה שומר על עצמו מבחינה גופנית. במשפחה הבינו שהם נמצאים בבית עם גיבור והתנהגו בהתאם. לא סתם הוא בחר בה והיא בחרה בו, זה היה ברור מההתחלה. כשאשתי הכירה ביניהם הוא כבר היה לוחם בימ"מ", אומר הרב לונדין.

איך ממשיכים את מורשתו של נעם הי"ד הלאה?

"מתארגנות עכשיו הרבה יוזמות חינוכיות, התיישבותיות וחברתיות לזכרו. נעם הוא דמות שמשאירה חותם, כמו רועי קליין ובנייה ריין, שהיו אגדה בחייהם ועוד יותר לאחר מותם. הרבה דורות של לוחמים יתחנכו לאורו, וכפי שאמר לי ראש ישיבה תיכונית אחד - נעם הוא המודל לכל מה שברוך ה' צומח בדור שלנו. חשוב לומר: דמויות כאלו לא צומחות יש מאין. הוא גדל בחינוך הדתי־לאומי־תורני קלאסי, לא בן של רב ראשי או רמטכ"ל, אלא בנה את עצמו. הוא היה דמות פלאית, אבל יש לנו גם היום עשרות דמויות פלאיות שאני בקשר איתן, עדינים וגדולי הלוחמים שלנו. אוהבים לבקר, אבל סיפורים כאלו הם ההוכחה להצלחה המדהימה של החינוך התורני־לאומי".

"צריך לדעת להגיד לא"

בהלוויה רבת המשתתפים בחלקה המשטרתית בהר הרצל בירושלים, האשים בנו של רז את הממשלה במותו של אביו. "אבא שלי לא נהרג, אבא שלי נרצח. אני מאשים את הממשלה. איך הגענו למצב שמחבלים שירו על אבא שלי נמצאים בבית חולים? אבא, לא רק ה' ייקום דמך", אמר הבן. "היה לכם המיקום של הבית. טיל אחד ולא היו מסכנים חיים של חמישים לוחמים שכל אחד מהם שווה יותר מכל הממשלה הזאת. למה הללי צריכה לגדול בלי אבא? למה נווה לא יספיק ללמוד איתך לבר־מצווה?"

סרן (במיל') הרב אביעד גדות, מנכ"ל 'תורת לחימה', מצטרף לביקורת. "לא צריך להיות גנרל גדול כדי לראות שכל ניהול הקרב, והלחימה בכלל ביהודה ושומרון, מושפעים עמוקות ממוסר מעוות והוראות לקויות הנובעות מהשוואה בין חיי חיילים לחיי מחבלים וסביבתם התומכת. זה מצב הזוי שמחבלים יורים על לוחמינו שעות ולא מחוסלים. אין אפילו מסוק או כטב"ם באוויר שיורה לעברם. כך גם סוגיית התצפיתנים הערבים הרבים על לוחמינו שמעבירים מודיעין ואף מרימים נשק מהחלון. התרענו בפני הרמטכ"ל רבות בעניין ולצערי הוא לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו על נפילתו של נעם הי"ד".

ח', לשעבר בכיר ביחידה דומה, מספר ל'בשבע' על ההיכרות עם נעם מתקופת שירותו הצבאי. "היינו קרוב קרוב בהרבה מאוד פעילויות. היה לו חיוך תמידי על הפנים. אהוב בצורה חריגה, מידות עצומות, ובעיקר הצניעות שלו הייתה התכונה הכי בולטת. חודש לפני שנהרג הוא הציל תחת אש את ש' שהיה במצב אנוש ופינה אותו תוך פחות משעה".

ח' מבקש להתייחס לסיטואציה המורכבת שבה היה נעם. "בפעילות מורכבת אתה נכנס לגוב האריות ויחד עם זאת צריך לעקוץ ולצאת, כי השהייה בשטח מביאה אותך לצרות. ברגע שאתה שוהה בשטח זמן ארוך אתה מתחיל להסתבך, האויב מכיר את הפעולות והמיקומים שלך, אתה נשאר סטטי, ומי שנשאר סטטי הוא פגיע. ניהלתי קרבות של מעל עשר שעות, אבל זה לא ג'נין, ג'נין צריכה לקבל יחס אחר. היסטורית היה שם קרב שנפלו בו 13 לוחמי מילואים, אז יש לנו לגיטימציה להעלות רף. למה לא לעצור לפני שיש הרוגים ולעשות דברים לא שגרתיים? יש שיטות לחימה שעדיף לא לפרסם, לא תמיד צריך להיות במעמד של הגנה, כי כידוע אנחנו יודעים שההגנה הכי טובה היא התקפה. כשאתה מגן חמש שעות, קו ההגנה נפרץ, בפרט כשמדובר באנשים שמכירים כל אבן על בוריה ויכולים לצלוף בך מטווחים קצרים מאוד של 200־300 מטר, לא ממרחק רב, והראיה לכך היא שהצלף אכן פגע. איך אתה פותר את הבעיה? קירות ברזל בדמות טנקים, ואם הטנקים לא נכנסים לרחובות, שישימו גז וייכנסו. אנחנו נלחמים, כל השאר לא מעניין, כי רוצים להרוג אותנו".