זירבוב יהודי מול אתיקה פרוגרסיבית: המערכה על הרוח והניצחון

לאחרונה נחשפנו שוב, במלוא עוזה, להתנגשות חזיתית ומדאיגה בין שתי תפיסות עולם קוטביות הנאבקות על עיצוב רוחו של צה"ל ועל תודעת הניצחון של עם ישראל.

הסערה התורנית פרצה סביב דמותו של הרב והדיין אברהם זרביב, תלמיד חכם גדול ולוחם הנדסה (צמ"ה) עז נפש, שיצא משערי בית הדין כדי לחרף את נפשו במשך חודשים ארוכים בתוככי רצועת עזה. חטאו היחיד של הרב זרביב בעיני מבקריו, כך מתברר, שהוא ייצג בגאון את הדרישה הטבעית, הבריאה והמוסרית להשמדת נכסי האויב כדי להגן על חיילינו. דרישה זו חסתה תחת הכותרת שצמחה היישר מהשטח ומרוח הלוחמים: "לזרבב את עזה".

כותרת זו לא נולדה מחלל ריק ולבטח לא מתוך יצר אלימות; היא מבטאת את תודעת הניצחון של הלוחמים, המבינים כי הכרעת האויב והשמדת קיני הטרור שלו מן היסוד אינן "אכזריות" – אלא חובת חיים עליונה.

אולם, מול הרוח הבריאה הזו התייצבו מיד נציגי ה"אתיקה" הממסדית, שניסו לצנן את אש הלחימה באמצעות טענות מוסרניות.

הראשון לעשות זאת היה הרב הליברלי יובל שרלו, המשמש כראש תחום האתיקה בארגון צהר, אשר מיהר להתנער מהרב זרביב ומהמסר שהוא נושא עמו. בתגובה ליוזמה של חניכי בני עקיבא לקיים שיעור מפי הרב זרביב בעזרת הנשים של ישיבתו, הכריז הרב הליברלי שרלו בנחרצות: "לא היה ולא יהיה". את ההתנערות הזו הוא נימק בגלל שהאירוע לא תואם עם הישיבה, וציין "על הדרך" גם נימוקים מוסריים כביכול, תוך שהוא מגייס לצדו את פירוש הרמב"ן המזהיר מפני אימוץ מידת האכזריות בזמן מלחמה. גם לאחר שהסערה הציבורית והמשבר התקשורתי שנוצרו אילצו אותו לסגת מעט, להתנצל על סגנונו ולהזמין את הרב זרביב למפגש פיוס מחויך. תוך הקפדה יתרה על מחיקת הכותרת "לזרבב את עזה" – הבהיר הרב הליברלי שרלו חדות כי הוא אינו חוזר בו כהוא זה מעמדותיו.

המחלוקת המהותית נותרה אפוא מדממת וגלויה: האם מלחמת הקיום שלנו בעזה אמורה להיות פעולה כירורגית סטרילית המלווה בהתנצלויות, או מלחמת מצווה נחושה ומרוממת רוח להשמדת הרע?

במערכה הזו על התודעה, הרב הליברלי שרלו לא ניצב לבדו. עד מהרה חברו אליו גורמים נוספים הנוטים לאגף הליברלי. הרב הליברלי אברהם סתיו מיהר להסתייג ולהזהיר מפני "נימת הששון-אלי-קרב", כאילו יש פסול כלשהו בשמחה על השמדת אויב אכזר שקם לכלותנו. הצטרף אליו גם הרב הפרוגרסיבי אהרון ליבוביץ', שבעברו היה לו מיזם משותף עם צהר, שהטיח ברב זרביב האשמות על "לאומנות דתית" ועל כעס דתי שאינו במקומו בעקבות הקריאה לשטח את הרצועה. אגב, אותו רב פרוגרסיבי שייך למכון הרטמן שפועל שנים בתוך צה״ל ועשה סדנאות שטיפת מח לחיילים כדי לפנות את היהודים מרצועת עזה. את כל המקהלה הזאת קידם השופט אשר קולה, שקבע כי אמירותיו של הרב זרביב מהוות הפרה של כללי האתיקה.

 

כך מתברר, כי במציאות המבולבלת של ימינו, כאשר לוחם, קצין ותלמיד חכם דורש להחריב את בתי האויב כדי למנוע שפיכות דמים של חיילינו – יש מי שממהר לראות בכך "פגיעה באתיקה".

כאן בדיוק טמון שורש הוויכוח העמוק המפלג כיום את הציבור. חלילה לנו לחשוד בדיין הרב זרביב שהוא מונע על ידי יצר אכזריות. נהפוך הוא: פועלו נובע מתוך אהבת ישראל עצומה ומתוך דאגה כנה ועמוקה לחייהם של חיילי צה"ל. זהו המוסר היהודי בטהרתו, המוסר של דוד המלך, נעים זמירות ישראל וגדול הלוחמים, שהכריז ללא מורא וללא סייגים אתיים מלאכותיים: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". מן הסתם, לו היה דוד המלך חי ולוחם בינינו היום, הוא היה סופג שלל גינויים ולעג מפי "ליצני הדור" ורבני ועדות האתיקה, שהיו מאשימים גם אותו באכזריות לא מידתית. אך דוד המלך ידע היטב את הכלל העתיק: מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים. גיבורי ישראל שאבו את המוסר שלהם לא מתרבויות זרות, לא ממוסר נוצרי המפנה את הלחי השנייה, ולא מתיאוריות פוסט-מודרניות – אלא מתורת ישראל הקדושה, ששמה את חיי העם היהודי וקדושתו מעל לכל.

הטלת הספקות התדירה במניעים הטהורים של הרב זרביב ושל מאות אלפי חיילי צה"ל, באה ממקום מסוכן מאוד. אלו הם קולות שמטילים ספק כרוני בצדקת הדרך וממהרים להזהיר מפני "מדרון חלקלק" מדומיין. לוחמי המילואים, אלו שעזבו את משפחותיהם, את עבודתם ואת חייהם למאות ימי מילואים מתישים בחזית, מכירים היטב את המציאות. הם רואים מקרוב את הפער הבלתי נתפס בין התיאוריות המנותקות הנלמדות בחדרי המזגנים של ועדות האתיקה, לבין המציאות הקשה בסמטאות עזה. הם אינם זקוקים להטפות מוסר מתנשאות ממי שמנסה לאלץ מוסר מלחמה אירופאי זר על מלחמת הקיום שלנו.

המפגש המתוקשר בישיבת "אורות שאול", שהוכתר בכותרות כ"אחדות", אולי סיים את התקרית הנקודתית- בה התברר לעין כל כי דעת הקהל נמצאת בצד של הרב זרביב, אך הוא היה בבחינת פלסטר על פצע עמוק. המחלוקת המהותית הזו לא נפתרה, ועלינו להציף אותה ולדבר עליה בקול רם וללא התנצלויות. הפולמוס הזה הוא רק קדימון לקראת דיונים גורליים שעוד יבואו על מסמך "רוח צה"ל" ועל הוראות הפתיחה באש. חיילי צה"ל ומפקדיו יצטרכו בקרוב לבחור באופן ברור: האם אנו ממשיכים להשתעבד לאתיקה פרוגרסיבית מסרסת המחלישה את ידי הלוחמים, או שאנו חוזרים בגאון אל המוסר היהודי הטהור – מוסר שכולו צדקת הדרך, עוצמה ותודעת ניצחון מוחלטת.

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה