הספר והסייף: הטעות הנפוצה והאמת הכואבת

בציונות הדתית, המקדשת את השילוב בין תורה לצבא ובין ספרא לסייפא, מרבים לצטט את מדרש חז"ל המפורסם: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמיים". הביטוי הזה הפך למעין תעודת כבוד לאידיאל הלוחם-תלמיד חכם, זה שאוחז ביד אחת בנשק וביד השנייה בגמרא.

אך האמת חייבת להיאמר: כשפותחים את המקורות, מגלים שהכוונה של מאמר זה שונה לחלוטין, ואולי אף הפוכה מהפרשנות המקובלת במחוזותינו.

בספרי (פרשת עקב) ובמדרש רבה מובא המאמר המלא:

״אמר רבי אלעזר: הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים. אמר להן: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם ניצולים מן הסייף הזה ואם לא תעשו אתם נהרגים בסייף הזה."

הספרא והסייפא אכן ירדו כרוכים מהשמיים, אך לא מהסיבה שרגילים להסביר, אין כאן אידיאל של שילוב לכתחילה, אלא משוואה של סיבה ותוצאה: המציאות של מלחמות בעולם היא תוצר ישיר של עזיבת התורה. המדרש לא קורא לנו לאזן בין השניים, אלא מלמד אותנו עיקרון רוחני נוקב – כשהרוח בריאה, כשיש שמירת מצוות וכיבוש היצר, ה"סייף" מובס על ידי אנשי התורה. אך כאשר יש פורקן יצרים, כאשר אנו מאמצים תרבויות זרות וקונספציות פרוגרסיביות שמחלישות את רוח העם, אנו מאבדים את ההגנה הרוחנית, והמלחמה שתבוא עלולה להביא להפסד ואבידות רבות חלילה.

התורה אינה "עוד ערך" הרעיון של שילוב קודש וחול הוא עמוק, אך לעיתים הוא נתפס בצורה שטחית ומסוכנת, כאילו התורה והצבא הם ערכים שווים, שני לוחות ברית העומדים באותו גובה. חלילה.

התורה היא סוד קיומנו. בזכותה שרדנו אימפריות, ובזכותה אנו עם הנצח. הצבא הוא הכלי ההכרחי להגנה עלינו, אך הוא חייב לשאוב את כוחו מהתורה. מלחמה שאינה נעשית מתוך קדושת המחנה, מתוך שמירת שבת ורצון אמיתי להכריע את האויב "עד כלותם", מאבדת את הצידוק האלוקי שלה ואת הסייעתא דשמיא. בנוסף לכך, אנחנו לא רק נלחמים כדי להגן על העם והארץ אלא גם על מורשת ישראל.

לכן, הקולות המבקשים לגייס את לומדי התורה מתוך זלזול בערך הלימוד, מחמיצים את המהות. מצוות המלחמה לא אמורה להקטין את לומדי התורה, אלא לייקר אותם. האמירה ש"אם אין ספרא, יש סייפא" היא תמרור אזהרה: כשאנחנו מזניחים את הקודש, אנחנו נאלצים להפסיד במלחמה.

הכוח הצבאי שלנו מורכב מטנקים וממטוסים, אבל הדלק האמיתי הוא הרוח. חז"ל מלמדים אותנו שבזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן אנו משביתים אויב ומתנקם. נער היושב והוגה בתורה, או אישה שופכת שיח בכותל, הם חלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי של עם ישראל. זהו השילוב האמיתי – חיבור עמוק בין הלוחם בחזית לבין הרוח שמחזיקה אותו בעורף.

נכון, צריך למצוא פתרונות ולגייס את מי שאינו לומד, אך המאבק לא צריך להיות נגד התורה אלא בעד הפצתה. עלינו לפעול במאור פנים לקירוב לבבות (לא בכפייה וסנקציות), מתוך הבנה שההבטחה האלוקית עומדת בעינה: אם עם ישראל ישמור את "הספר", הוא יזכה בעזרת ה׳ לנצח ב"סייף".

מלחמת המצווה צריכה להיות משולבת עם האמונה שהקודש נותן כוח להלחם. אחרי שהבירור החשוב הזה יוטמע במדינת ישראל, ערכי הצבא ישתפרו לטובה וגם שומרי מצוות יוכלו להתגייס בקדושה.

 הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה