תא"ל ברק חירם צדק, מבקריו הוכיחו זאת

 

השבוע נשא תא"ל ברק חירם נאום בטקס הפרידה מתפקידו כמפקד אוגדה 99 ולקראת תפקידו כמפקד אוגדת עזה.

הנאום עורר 'זעם קדוש' אצל השמאל, כמעט ולא היה מי שהתעלם ממנו. עיתונאי כלכליסט יובל שדה כתב: "מי שבז לישראלים ולתרבות הישראלית לא צריך לפקד על אוגדה בצבא ההגנה לישראל".

ערן עציון, שהיה סגן ראש המל"ל כתב: "המשיחיות היהודיסטית היא אסוננו. הישראליות הליברלית היא תקוותנו". חבר הכנסת הרפורמי, גלעד קריב אמר שתא"ל חירם מנותק מ"חלקים גדולים בחברה הישראלית".

בכך לא די. קמפיין תקיפת הקצין לא פסח על דוברי צה"ל לשעבר רונן מנליס ואבי בניהו. מנליס כתב שהוא נותן טיפ "אל תטיף לנו האזרחים מוסר פשוט". בניהו כתב "הבחור עומד להיות אתגר גדול לדוברות צה"ל".

 

רק נזכיר שמדובר בתתי אלופים שתפקידם היה להגן דוברותית על צה"ל, לוחמי וחייליו. הדבר מפתיע, או שלא, בעיקר לאור דבריו של בניהו על הנאום השנוי במחלוקת של תא"ל דן גולדפוס (שתקף כזכור את הממשלה), שם הוא אמר: "לו אני ראש הממשלה, הייתי מתקשר לתא"ל גולדפוס ואומר לו: אכן חרגת מהנורמה, אבל יש לך הרבה זכויות ואתה מפקד אמיץ, דבריך יצאו מהלב ונכנסו אל הלב. אני מודה לך על חודשי הלחימה הנועזת שאתה מנהל ואני נותן לך הערה קטנה וחיבוק גדול".

 

מיותר לציין את כל הכתבים הצבאיים שאמרו שאסור לבקר את האלוף פוקס (שתקף מתיישבים) ותא"ל גולדפוס על התבטאויותיהם הפוליטיות, בטענה שאנו האזרחים צריכים להיות מלאים בהכרת הטוב כלפיהם ואסור להיות כפויי טובה. כתבים אלו תמיד ידעו לבקר את הציבור על כבוד לאלופי צה"ל. והנה אתמול, סביב ההתקפות המאסיביות על חירם, קולם נדם במקרה הטוב, או שהצטרפו להתקפות במקרה הרע.

גם דובר צה"ל דניאל הגרי, שנתן גיבוי מלא לסרבנים שהשתמשו במדי צה"ל לצרכים פוליטיים שתק. הוא לא גיבה אותו כפי שגיבה את האלוף פוקס על הביקורת הציבורית נגדו. הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט שתמיד מגנים את הימין ומגוננים על קצינים משמאל, גם הם בחרו להפקיר את הקצין הנועז ללינץ' התקשורתי של השמאל.

וצריך להבין ולשאול: מדוע? יש לציין שאני נגד נאומים פוליטיים של קצינים, לא משנה אם הם בשמאל או בימין, דתיים או חילוניים.

לכן, ראשית, חשוב להבין את ההקשר המלא. הנאום של חירם, בניגוד לנאום של יאיר גולן וגודלפוס, לא היה בעצרת מרכזית ולא במסיבת עיתונאים אלא היה במעמד של קצינים ולוחמים באוגדה שאותה הוא עוזב. דהיינו, הנאום נועד ללוחמים ולא לאזרחים, ממילא המיסגור כאילו הוא מטיף מוסר לאזרחים, מסולף מיסודו.

להיפך, הנאום שלו מלא שבחים לעם ישראל שקפץ למלחמה ולנשים ולמשפחות שעמדו בקושי הגדול. דבריו לא שונים מהנאום המפורסם על "תרבות הסמוך" וה"יהיה בסדר" של רבין ז"ל (מתוך דבריו: "אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל"). יש לא מעט קצינים בכירים שבוחרים להדגיש את התרבות הצבאית כשונה מזו האזרחית. צה"ל בדרגי השטח הבריאים אכן לא פועל בתרבות האקזיט.

אז מה כל כך קומם את השמאל בנאום שלו? מדוע כולם הרגישו צורך לגנות אותו כמקהלה? חירם שייך לזן חדש של קצינים. הוא לא חונך בקרן וקסנר ולא נמצא בקבוצת ההשתייכות של נוני מוזס ועמוס שוקן. הוא לא שייך לקליקה של חליוה ופוקס ולא עושה טלפונים לכתבים צבאיים שיפרגנו לו בתקשורת. זה מוציא את השמאל מדעתו.

יש כאן קצין, שרחמנא ליצלן, עסוק בדבר אחד, בניצחון במלחמה והגנה על עם ישראל, והוא לא מתייעץ עם דן חלוץ ויעלון לפני כל מבצע, כנראה גם אין לו חברים ב"אחים לנשק". הנאום שלו מדבר על החזון הציוני ועל העבר והמסורת שלנו. השמאל מרגיש שהשיח הזה הוא אנטי-תזה לכל עולם הערכים "הנאור" שלהם.

 

למאמר המלא בערוץ 7 - לחץ כאן