אביתר: מה תפקידו של צה"ל?

ימי בין המצרים, מזכירים לנו בין השאר גם את כתם גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. כתם זה, בו הכתימה ממשלת שרון את מדי צה"ל, הוא כתם עקשן.

כתם מכוער זה על הצבא היקר שלנו, אינו גזירת שמים ברוח נבואת החורבן "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ" (ירמיהו ב',כב'), אלא הוא בגדר חטא אנוש, שהחוטא עוד אוחז בו בעקשנותו.

הנה כי כן, כמה אבסורד יש בכותרת שבישרה עד לא מזמן "אלפי לוחמים ישתתפו בפינוי אביתר"? גם המתווה האצילי להסדרת אביתר - בא מצד התושבים, הצד הבונה והיוצר, אך מצד הממשלה ומשרד הבטחון, הצד ההורס והמעכב – יש עדיין קלקול עמוק ביחס להתיישבות.

לא, איננו מדברים רק על האכיפה הבררנית נגד יהודים בלבד. העוול של הממשלות כלפי הישוב היהודי החדש בעוד ערבים בונים ככל חפצם הוא ברור. רוממות 'שלטון החוק' הוא כבר בגדר שקר שקוף.

בואו נזכיר: הישוב אביתר הוקם כתשובה ציונית הולמת לאחר רצח אביתר בורובסקי הי"ד לפני כשמונה שנים על שטח שהיה קודם לכן מוצב צבאי בשם 'תפוחית'. הישוב נהרס והוקם שוב ושוב עד לרצח יהודה גואטה הי"ד לפני כחודשיים.

הישוב הוקם על 'אדמת סקר'. כלומר שטח בבעלות המדינה בתהליך בסופו הוא יקרא בכל מקרה אדמות מדינה, בו בכל מקרה המדינה היא שתחליט מה לעשות בשטח. זו לא אדמה פרטית של ערבים. אין שום בג"ץ ושום השגה. ולעומת זאת, רק בסביבות אביתר עומדים על תילם כ100 מבנים ערבים בלתי חוקיים. לא נוגעים בהם.

אך בנוסף, מדובר בעוול חמור של הממשלה גם כלפי כוחות הבטחון, האמונים על שלום עם ישראל והכרעת אויביו. ממש עבירה גוררת עבירה.

אביתר ויהודה הי"ד, שנרצחו שניהם בדיוק בתאריך כ' באייר, בהפרש של שמונה שנים, נפלו כבני הארץ הטובה במסגרת מלחמה על הארץ הזאת. מלחמה, שהיום ברור לכולם כי היא מקיפה את כל הארץ: ירושלים ועזה, הגליל והנגב, יהודה, שומרון, רמלה עכו ולוד.

במלחמה – נלחמים. זו משימתו של הכוח היהודי הלוחם בארץ ישראל הלא המה צה"ל וזרועות הביטחון של מדינת ישראל.

דוגמא חיובית לעקרון קדוש זה קיבלנו מצה"ל עצמו דווקא באביתר. הצבא עמד עד לא מזמן כקיר ברזל מול ההתקפות המאורגנות והממומנות של הרשות הפלסטינית הטרוריסטית מכיוון כפר המרצחים ביתא, והפיל בהם חללים ופצועים. דוגמא זו נסדקה, כאשר עברו הפורעים לטרור עשן צמיגים ולפיגוע ערבי סביבתי של זיהום חמור, תוך שינוע אלפי צמיגים במשאיות, ללא כל הפרעה.

עם הפניית הכוח הלוחם היהודי נגד המתיישבים בידי ממשלת בנט-לפיד, לפחות כאיום, נעשה פשע חמור כלפי צה"ל וכריתת הענף המוסרי עליו הוא יושב: האחריות לביטחון עם ישראל בארצו. אם פשע זה היה מבוצע, הדבר היה בגדר דלק עצום וטעם הצלחה לאלפי המחבלים שהסתערו ללא הצלחה על אביתר, והשראה אדירה לאויב בכל הארץ במלחמתו נגד עם ישראל.

את המחיר היו משלמים יהודים במדינת ישראל, וכוחות צה"ל עצמו בשטח בדרג הפלוגתי, הגדודי והחטיבתי, אשר פער עצום קיים בין רוח הלחימה שלהם לבין עייפות הבכירים בדרג הפוליטי ואף אצל חלקים במטה הכללי. פער זה משקף את שני הקצוות המתוארים: הכרעה וניצחון, מול כניעה, התקפלות ורפיסות.

שש עשרה שנה חלפו מאז הגירוש, והכתם עודנו על מדי צה"ל. מתווה אביתר, כאמור, בא כמהלך אצילי של המתיישבים אל מול מצב פוליטי מורכב, ובצל איום הריסה שהוא תוצר של אותה משוואה מעוותת בה צה"ל עדיין מופעל נגד ההתיישבות. בעבר, כאשר השמאל היה ציוני ועסק בהתיישבות, צה"ל היה מקים היאחזויות נח"ל ומאזרח אותן, מתוך תפיסה אידאולוגית על פיה התיישבות ובטחון, מחרישה וקו גבול, חד הם. מסגרת היאחזויות הנח"ל נסגרה לפני כ20 שנה. השמאל הפסיק לבנות והתחיל להרוס.

והנה פלא, במסגרת מתווה אביתר, הוצב כוח צבאי, יהודים במדים, כדי ליישב את אביתר, עד הקמת ישיבה ממנה יתרונן קול התורה במקום. הדבר יכול להיות, אולי, תחילה של תשובה ותיקון להפסקת התופעה ההזויה של הפניית כוחות הבטחון נגד ההתיישבות, ותחילת אמירה ברורה: בטחון ישראל, הוא חלק ממצוות ישוב הארץ וריבונות עם ישראל בארצו.

סרן במיל' הרב אביעד גדות הוא מנהל ארגון תורת לחימה

לקריאת המאמר המלא בערוץ 7 - לחץ כאן .