מנהיגות יהודית אמיתית – היא "לא ריאלית"

תודה לערוץ 14, תודה לינון מגל וצוות הפטריוטים. אני חושב שהראיון עם ראש הממשלה נתניהו עשה שירות מצוין מכל בחינה להצלחת המלחמה, לשיפור פני התקשורת, למחנה האמוני שנשאר לבדו לשאת בנטל המנהיגותי של המערכה, והראיון הזה עשה שירות מצוין בעיקר – לראש הממשלה עצמו.

לא. זה לא היה ראיון קל לנתניהו. ראו שהוא דרוך. היו גם שאלות קשות. לדעתי לא קשות מספיק אבל בחלט מקיפות וכאלה שהשאירו לכמעט חצי מיליון צופים אינטלגנטיים את היכולת להבין מהי תשובה אמיתית, מה דיפלומטית, איפה החוזקות ואיפה החולשות של מה שהיה נקרא קבינט המלחמה ועתה מטבחון המלחמה, ושל העומד בראשו.

נתניהו הוא מנהיג ברמה בינלאומית, מדינאי שמנהל מערכה מדינית כבדה מול ארה"ב של ביידן שתקעה לנו סכין בגב בזמן של מלחמה קיומית ובאופן שלא ייסלח, ונעזרת לשם כך בגרורותיה כאן בישראל: פוליטיקאים קטנים, גנרלים כושלים והממסד התקשורתי שדואג להפיח יום יום ערב ערב רוח נכאים באומה.

אך ראש הממשלה נתניהו לא חף מאותן שגיאות שאיפשרו לבכירי מערכת הביטחון הכושלים, לייצר את כל התנאים למחדל הנוראי של טבח שמחת תורה. אנו זועקים שנים, כי מערכת הביטחון זקוקה למשילות, או יותר נכון לרפורמה של ממש, ואנו מראים בכל יום, כיצד הקונספציה, הלא היא התפיסה הפרוגרסיבית שאחזה בראשי צה"ל ושאר זרועות הביטחון – עדיין איתנו, עדיין בועטת לכל אורך המלחמה. מה שינצח את המלחמה זו הרוח האחרת, הרוח היהודית אותה מבטאים לוחמינו הנחושים ומפקדים ראויים שמורחקים ונחסמים עדיין בתוך המערכת.

אכן, ראש הממשלה מציג קו אחר, נחוש יותר מאשר שר הביטחון גלנט, שערק מזמן לשמאל, נחוש יותר מהרמטכ"ל הרצי הלוי, שהיה אמור להיות מוחלף כבר בתחילת המערכה ושל דומיהם. אבל הראיון בפטריוטים הוכיח, כי הרוח האחרת הזו, הרוח הבריאה, מנשבת במחנה שמיוצג בפטריוטים באופן הרבה יותר ברור וחד, מאשר במשרד ראש הממשלה.

סוגיות ליבה כמו ההתיישבות היהודית בעזה, הקונספציה בפיקוד מרכז, עקירת החמאס (ולא רק "כיסוח הדשא") הכרעת החיזבאללה ועוד – נשאלו באולפן הפטריוטים כראוי, אך נענו בקול ענות חלושה. צריך כאן חיזוק גדול.

כאשר מנהיג יהודי עונה שהתיישבות בארץ ישראל היא לא ריאלית תוך כדי מהלך כיבושה במלחמה צודקת שאין כמותה – משהו בסיסי מאד חסר.

לא היינו מקימים את מדינת ישראל מתוך שיקולים ריאליים, לא היינו מנצחים במלחמת העצמאות, גם לא במלחמת ששת הימים, ולא משחררים את הכותל והר הבית, לא היינו מקבצים גלויות ולא מקיימים את המאחז היהודי הבודד הזה שנקרא "ישראל", בלב מזרח תיכון עוין. כן, הכל מתחיל מחזון, לא רק מתימרון מדיני, "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", חזון שרואה רחוק – ומשיג בכלים ריאליים את מה שאפשר.

לשמחתי, את הרוח הזו ביטאו ינון מגל וחבריו, כמו גם מחיאות הכפיים הסוערות בקהל דווקא על השאלות. הוי אומר, הקול התקשורתי העולה של המחנה האמוני – הוא מנוע רב עוצמה לניצחון ישראל. הרי כבר למדנו בשמחת תורה, שהרבה הרבה לפני טנקים, מטוסים, הרבה לפני טכנולוגיה וכיפת ברזל, ובטח הרבה לפני גנרלים פוליטיים – נצרכות למדינת ישראל התודעה, הרוח, הזהות היהודית העמוקה ובעלת החזון.

זה גם מה שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת שלח. עשרה מרגלים ששלח משה רבנו רואים את הנתונים, ומרוקנים את העם מהשאיפה לארץ-ישראל. רק שניים מהם מבטאים "רוח אחרת". רוח "לא ריאלית" רוח של "עלה נעלה וירשנו אותה" - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. העיניים ראו אותו דבר, אבל הלב הוא העיקר, הלב הנושא שם שמים, המבטא את רוח ישראל, זהו הלב שאיתו הצדק.

מהראיון הזה בפטריוטים יצאתי קצת מודאג. ראיתי את החשיבה ה"ריאלית" שנכשלה בשמחת תורה. אבל יצאתי גם מעודד, יש כאן מחנה ענק שנוטל את גורל המדינה בידיו, זוכה לביטוי עוצמתי בערוץ יהודי אמוני עם הרבה סיעתא דשמיא, ובכך מחזק את הרוח היהודית – שהיא הדרך לניצחון.